פרופ' מנואל טרכטנברג חזר לא מכבר על דעתו ולפיה טעתה הממשלה כאשר העניקה בקיץ תשלום של 750 שקל לכל אדם. מי שהיה יועץ כלכלי לראש ממשלה וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה הי"ד הסביר כי אפשר היה לעשות שימוש טוב יותר בכסף הציבורי ולייעד את הכסף רק למי שנצרך.
לפני 15 שנה כתב
מסמך ובו הסביר כי המחלקה לכלכלה באוניברסיטת תל אביב נמצאת על סף קריסה ויש צורך
להגדיל את שכרם של הפרופסורים לכלכלה ועוזריהם להוראה ולמחקר. הגדיל לעשות
הפרופסור, שכמובן היה אמור ליהנות מההצעה, ומצא שיטה איך לתחמן את האוניברסיטה כדי
שיותר כסף יגיע לכלכלה ולא לשאר תחומי המחקר. טרכטנברג, מתברר, מבין בנצרכים.
האם הממשלה טעתה
בתשלום לכל אדם?
על זה חלוקות
הדעות. אלא שבימים אלה מתפרסם מאמר ששופך אור על הנושא. המאמר, בכתב העת
"חברה ורווחה", נכתב בידי מנהל מחלקת המחקר של הביטוח הלאומי, פרופ'
דניאל גוטליב, עם קבוצה מחוקרי המוסד. הוא ניסה להשיב על שאלה אקטואלית: מה קרה
בשנה האחרונה – שנת הקורונה – לעוני בישראל.
מיהו עני
בהתחשב בכך
שהביטוח הלאומי טרם פירסם את דו"ח העוני ל – 2019 יש טעם לסברה שהניסיון למצוא
תשובה ל - 2020 הוא בבחינת קפיצה מעל לפופיק. הסיבה היא שהביטוח הלאומי מחשב את
ממדי העוני מתוך סקר הכנסות והוצאות משקי בית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
(למ"ס). אלא שסקר כזה לשנה הנוכחית טרם
התפרסם. הוא יתפרסם בסתיו של השנה הבאה. אז איך מייצרים עוגה בלי קמח?
גוטליב וחבריו
השתמשו ב"נתונים מנהליים" במקום בנתוני הלמ"ס שאינם. מהו המאגר
הזה? כל מה שמס הכנסה וגובי דמי ביטוח לאומי יודעים. הדבר הראשון שהם עשו הוא
להפעיל את הנתונים האלה לאחור. כלומר הם חישבו את ממדי העוני מתוך ה"נתונים
המנהליים" לשנים 2003-2014 והישוו אותם לנתוני דו"ח העוני שנגזרו מתוך
נתוני הלמ"ס לאותה תקופה.
התברר שיש פחות
עניים בנתוני מאגר הממשלה והביטוח הלאומי מאשר בדו"ח העוני המקובל. אבל, וזה
המוטו של המאמר שפורסם, המגמה לאורך שנים, דומה.
איפה השקר?
ההבדל הגדול בין
המאגר המינהלי והמאגר הסטטיסטי הוא בכך שהלמ"ס בודק מדגם של כ- 10,000 משפחות מדי שנה. בעוד שהנתונים
המינהליים הם אישיים ותופסים את כל האוכלוסייה. מה שמעלה את השאלה הפיקנטית (לצד
שורה של שאלות מקצועיות): למי משקרים יותר: ללמ"ס או למס הכנסה?
הסברה המקובלת
היא שמשקרים פחות ללמ"ס כי הם לא מעבירים מידע אישי לאף גורם ממשלתי עויין
כמו רשות המסים ומחלקת הגבייה של הביטוח הלאומי. אם אכן כך, יוצא שהממשלה לא יודעת
מה באמת קורה בהכנסות של תושבינו מוכי הקורונה, הסגר וחגיגות הקניונים.
מה שמחזיר אותנו
לטרכטנברג והצעתו לתת כסף רק למי שצריך, ולא לכולם. מתברר מהמאמר של גוטליב שזה
יהיה רווי בטעויות, כי, כאמור, הממשלה לא יודעת בזמן אמת מיהם הראויים לתמיכה.
מילא שטרכטנברג
לא מבין הילכות ממשלה. מה הוא היה בסך הכל? יועץ ראש ממשלה וחבר ועדת כספים של
הכנסת. העניין הוא שיש חלופה טובה ואלגנטית להצעתו רוויית הטעויות.
סוציאל דמוקרטיה
כדי להבין את
ההצעה נשחק במשחק סכום אפס. זה משחק שבו הממשלה לא מוציאה גרוש נוסף אבל מצ'פרת את
מי שראוי. למה דווקא המשחק הזה? כי טרכטנברג חושב שהיה בזבוז כאשר נותנים לכולם.
אז אני קופץ לקצה השני: לא יהיה "בזבוז" של אגורה אחת.
כך זה עובד:
נותנים לכולם סכום חודשי קבוע. ואז למימון הפרוייקט מעלים את שיעורי מס הכנסה על
20% מהתושבים בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר. בעוד שאת הנצרכים הממשלה לא מכירה, את
העשירים היא מכירה באופן אינטימי. אחד, אחד – את כולם.
וכך, בשיטת
רובין הוד, גם הנצרכים של טרכטנברג וגם מעמד הביניים ייהנו מהצ'ופר.
פעם קראו לשיטה
הזו סוציאל דמוקרטיה. אבל אצל טרכטנברג – והיו לו שותפים בדמות הפרופ' עומר מואב,
מנכ"לי האוצר בעבר ירום אריאב ודוד ברודט ונגידת בנק ישראל בעבר, קרנית פלוג
- זה כנראה אלטע זאכן.
