זה אמנם שמו של ספר שכתב גרהם גרין. אבל בימינו קונסול הוא בעיקר כלי כלכלי. ולדעתו של ג'ורג' סורוס, מיליארדר, לקונסול יש מקום של כבוד.
סורוס זכה לתהילת עולם עת הימר בהצלחה על פיחות בשטרלינג הבריטי, ומאז דעתו הכלכלית מתבקשת בכל פעם שיש מצב לא נעים. אנחנו, מעריך סורוס, מתקרבים למצב לא נעים. זה יכול להיגמר במשבר של ממש ולא במיני משבר מתוצרת משפחת קורונה.
סורוס מזוהה
פוליטית עם הסוציאל דמוקרטיה והאיחוד האירופי. הוא תומך נלהב באיחוד האירופי ככלי
מרכזי נגד לאומנות. ממשלתה הפרוטו-פאשיסטית של הונגריה סימנה את סורוס (יליד
הונגריה) כיעד. מכיוון שחוקת האיחוד האירופי מחייבת כי החלטות מסויימות יתקבלו פה
אחד – הונגריה דואגת שיהיה לפחות פה אחד שיתנגד לכל יוזמה של הגברת החיבור בין
המדינות. ובענייני לאומנות היא גייסה גם את פולין – עוד מדינה עם משטר מפוקפק.
צרת קורונה
המשבר אליו
מתייחס סורוס מקורו בצורך של כל מדינה להגדיל את הוצאותיה כדי לטפל בבעיות הבריאות
והאבטלה מתוצרת קורונה. כל המדינות עושות כן לא על ידי העלאת מסים אלא על ידי
לקיחת הלוואות. בשפת הכלכלה זה נקרא הנפקת אגרות חוב.
אנחנו מכירים רק
סוג אחד של אגרת חוב או הלוואה. כזו שנקובה בזמן כאשר מדי חודש נדרש החייב לפרוע
חלק מהריבית וחלק מקרן ההלוואה. אלא שיש גם אגרת חוב, כלומר הלוואה, שבה הלווה לא
מתחייב להחזיר למחזיק באג"ח את הקרן –
סכום ההלוואה המקורית – אלא רק ריבית, אבל לנצח. לאגרת חוב כזו קוראים קונסול.
בחזרה לסורוס.
האיחוד האירופי מוגבל בכמות החוב שהוא יכול לייצר. בעיקר בגלל ההתנגדות מהימין
הפאשיסטי וגם בגלל התנגדות הימין הכלכלי – שבדיה, פינלנד, הולנד ועוד כמה – שחוב
עבורם הוא בשר בבית של צמחוני.
מה עושים? (א)
סורוס בדעה שמצא
את גיזת הזהב: שכל מדינה תמכור אגרות חוב משלה אבל מסוג קונסול. קונסול היא אותה אגרת
חוב שפרעונה החודשי קטן יותר מאשר אגרת חוב רגילה, אבל ההחזר הקטן מובטח לתמיד.
ענק או חירטוט?
נניח שמחר זמביה
תנפיק אגרת חוב מסוג קונסול. האם נחגוג אם יתברר כי קופת הגמל שלנו שמה שליש
מכספנו כהשקעה בקונסול הזמבזי? זמביה רלוונטית כי הספר של גרהם גרין עוסק במדינה
אפריקנית. אבל סיפורו של סורוס מתעלם מקיומן של מדינות עניות שאיש לא יגע באג"חן
גם אם יגיע בצורת קונסול.
למעט איטליה.
לדעתו גם איטליה לא תצליח למכור קונסולים עם או בלי כבוד.
מה עושים? (ב)
גרמניה, צרפת
ושאר מדינות האיחוד שאינן בשליטת הימין ייתנו ערבות לקונסול של איטליה. אלא שאם
גרמניה וצרפת מוכנות להסתחבק עם איטליה – מה זה משנה אם זו תמכור קונסול או שגריר?
זו מחלה אצל פיננסיירים.
יש להם נטיה להסתכל על הכלכלה כעל עולם נפרד עם פתרונות ייחודיים. נדפיס קונסול
ובעיית החוב תיעלם. כך גם הטיפול בזיהום האוויר והמים. הפתרון המוצע – מס על המזהם
– יהיה אפקטיבי רק אם כל המדינות יתנו כתף. בדיוק בגלל זה ממשל טראמפ בארה"ב
פרש מהסכם בינלאומי לצמצום הזיהום. בדיוק בגלל זה ממשל ביידן התחייב לחזור לאותו
הסכם.
מס נכדים
ויש את הזווית
המוסרית. לא מכבר גייסה ממשלת ישראל כמה מיליארדים באג"ח ל – 100 שנה. מחצית
מתושבי המדינה שחיים היום ונהנים מהכסף לא יהיה כאן לשלם את הריבית והקרן.
זו שיטה להטיל מס על הנכדים. בשם הנוחיות הכלכלית.