"אותה חירות טבעית של כמה יחידים, שעלולה לסכן את בטחונה של החברה כולה, חוקיהן של כל הממשלות, החופשיות והעריצות שבהן, צריכים להגביל אותה... החובה להקים קירות חוצצים כדי למנוע התפשטותה של דליקה פוגעת בחירות הטבעית ממש כמו תקנות הבנקאות המוצעות כאן".
כך כתב אדם סמית, מי שנחשב לאבא של התחרות החופשית והמשטר הקפיטליסטי, בהתייחסות למערכת הבנקאית. כפי שהראה עמוס ויצטום, מהלונדון סקול אוף אוקונומיקס, החסיד הזה של הקפיטליזם היה בדעותיו הרבה יותר סוציאל דמוקרט מג'ון מיינרד קיינס – הנתפס כאבא של המעורבות הממשלתית.
ההערות האנטי-בנקאיות של סמית' הן הבסיס לקיומו של הפיקוח על
הבנקים. ויש הטוענים, לדעתי במידה גדולה של צדק, שאותו פיקוח נועד להציל את הבנקים
מידי בנקאים תאבי בצע.
כל הפלסף הזה עלה בדעתי עת קראתי מחקר, המתבסס על נתוני הפדרל
רזרב – הבנק המרכזי של ארה"ב. בסיס המידע כלל 60% מכלל האשראי הבנקאי לכ-
50,000 עסקים. המחקר בדק האם הבנקים מתייחסים באופן שיוויוני ללקוחות העיסקיים
שלהם.
הנה כמה מהממצאים:
ביטחונות:
כמעט כל מי שמבקש ללוות כספים מבנק
מכיר את הענין הזה. והמילה "כמעט" מספרת את הסיפור כולו. פחות מ 5%
מעסקים לא ענקיים קיבלו אשראי ללא בטחונות. לעומת 70% מהעסקים הענקיים (עם נכסים
של 5 מיליארד דולר ויותר). לכאורה יש
היגיון בשיטה הזו והוא פועל כך: האם ממשלת ארה"ב תיתן לג'נרל מוטורס, מייקרוסופט,
אמזון וגוגל להתמוטט? בוודאי שלא. אם כך הבטחונות של תאגידי הענק הוא גודלם ולא
מצבם הכלכלי/פיננסי או כל חירבוש מילולי שמנהלי עסקים ממציאים.
ריבית:
מי שמתרשם מההיגיון העיסקי הזה
מתבקש להמשיך איתו עוד טיפה. אם הבטוחה העיקרית של תאגידי הענק היא בהנחה שממשלת
ארה"ב לא תתן להם ליפול, אז יש הגיון בנקאי לגבות מאשראי לתאגידים האלה ריבית
גבוהה יותר, לא? אלא, כמה מפתיע איך ההיגיון נעלם בקטע הזה, הריבית הממוצעת
לתאגידי הענק היתה 1% פחות מהריבית לעסקים קטנים יותר. ולא נשכח: אלה נתוני סוף
2019 ותחילת 2020 – תקופה עם ריבית נמוכה בקנה מידה היסטורי.
זמן:
אחד הפרמטרים החשובים ביותר באשראי
הוא זמן הפירעון. כאשר בנק נותן הלוואה "קצרה" הוא מפעיל לחץ על מקבל האשראי. ככל שמועד
הפירעון רחוק יותר – הלחץ קטן יותר. נכון
לסוף 2019 רק ל -15% מהעסקים הענקיים היה אשראי שמועד פרעונו פחות משנה. למיליארדרים
שביניהם תקופת הפירעון החציונית היתה 5 שנים. ל – 40% מהקטנים יותר היה זמן פירעון
של 3 חודשים. ולרובם קו האשראי יכול היה להיסגר על ידי הבנק באופן חד צדדי.
מה כל זה אומר? שכלכלה חופשית היא לרוב לא תחרותית. שבכלכלה
הגודל כן קובע ושככל שאתה גדול יותר אתה מפחיד יותר ונהנה מחסדי השלטון והמערכת
הפיננסית. ומכאן: מי שבדעה שתחרות היא עניין חשוב – ואכן זה כך – נדרש לייצר פיקוח
ציבורי הדוק כדי שזו תתקיים. אחרת אנחנו בשלטון של מעטים.
פרץ חוטף דמנציה
אדגים את העניין: בעל המכולת השכונתי חשף בפני את המחירים שהוא
משלם לחברה המרכזית למשקאות – יצרנית קוקה קולה. המחירים האלה היו יותר גבוהים
מהמחיר לצרכן ברשת "שופרסל שלי" – הרשת היקרה ביותר. פעם, כשעוד
היה בן אדם, ח"כ עמיר פרץ הציע חוק "מחיר אחיד" ולפיו כל אדם המוכר
מוצר או שרות ימכור אותו לכל קונה באותו מחיר. כשהגיע לשיא ומונה שר כלכלה –
הדמנציה תקפה אותו.
הימור
מעל 90% מבני העשירון העליון לא משלמים עמלות בחשבון העובר ושב שלהם בבנק. לפחות 90% מבני העשירון התחתון משלמים את מלוא העמלות בחשבון בנק זהה.
