אחד הצ'ופרים של הסכם השלום עם ירדן ניתן ע"י האיחוד האירופי וארה"ב. הם הסכימו להגדיר מוצר ירדני המיובא אליהם כמוצר ישראלי ובלבד שלישראל יש איזו שהיא תרומה למוצר. או אז המוצר יהיה פטור ממכס.
מי שתפסו מיד את
התועלת במהלך הזה היו יצרני טקסטיל ישראליים שהעבירו את הייצור מישראל לירדן
(ומאוחר יותר גם למצרים שנהנתה מהסדר דומה). הכל, כמובן, למען השלום וחיזוק
ידידתנו ירדן. ואם אפשר גם להרוויח – מה טוב.
כך נסגרה מתפרה
בבית ג'אן. לעובדים הסבירו הבעלים את האמת: השכר בירדן נמוך יותר, ובהרבה. ובישראל
אסור לרדת בשכר מתחת לשכר מינימום.
ראש המועצה פנה
לממשלה וביקש, בשמו ובשם העובדות, להחריג את בית ג'אן מחוק שכר מינימום. בקשתו לא
נענתה.
חבל שראש המועצה
לא היה יותר יצירתי. הוא יכול היה להציע למעסיק הישראלי לרכוש את שירותי התופרות
כפרי-לנסריות. כעצמאיות. בדיוק כפי שמקובל בחברת שירותי המוניות אובר, ובקרב מרבית
התאגידים העוסקים בשליחויות.
ההסדר הזה היה
יכול לחזיק מעמד 27 שנה - עד השבוע. אלא שבית המשפט העליון פסק שהעצמאיים האלה
אינם באמת כאלה והם נחשבים עובדים כמעט לכל דבר ועניין.
"אובר" תחילה
הסיפור החל עם
"אובר", שרות המוניות שמאוד מצליח בארה"ב, בבריטניה ובעוד כמה
מדינות. לפני כמה שנים הגישו כמה נהגי מוניות המסונפים ל"אובר" תביעה
לבית המשפט לענייני עבודה בטענה שמגיעים להם זכויות של שכירים. בית המשפט הזה פסק
לטובת העובדים ועל זה ערער התאגיד לבית המשפט העליון שכאמור אישר את החלטת בית
המשפט לענייני עבודה.
העליון נימק את
הפסיקה בכמה הסדרים בין "אובר" לנהגים. נכון, המכונית בה משתמש הנהג היא
שלו. נכון, הוא משלם עבור הדלק והתחזוקה. אבל בזה מסתיים העניין. כל דבר אחר הוסדר
בחוזה שבין התאגיד לנהג. באחד הסעיפים בחוזה נכתב במפורש כי הנהג אינו זכאי
ל"תמורות" שהחוק מעניק לשכירים. עצם קיום המשפט הזה בחוזה הדליק אצל
השופטים נורה אדומה. הוא הוכיח את כוונת הזדון של התאגיד.
והיו עניינים
פרוזאים יותר. הנהג לא יכול היה לגבות תמורה מהנוסע על שרות ההסעה שהוא נתן. רק
התאגיד קבע את המחיר באפליקציה. הנהג גם לא יכול היה לדעת לאן הנוסע מעוניין
להגיע. התאגיד מסר לו את המידע הזה רק כאשר הנוסע נכנס למונית ואז המונה – שבשליטת
"אובר" - החל לפעול. בקיצור: מהרגע שהנהג הפעיל את האפליקציה הוא היה
נתון למרות התאגיד. לא עצמאי ולא בננה.
הנהג נמצא ביחס
עובד-מעביד מול "אובר", פסק בית המשפט העליון, בדיוק בדומה לכל שכיר
במקום עבודתו. מה שקובע הוא לא החוזה הפורמלי בין בעל המכונית ל"אובר".
מה שקובע הוא מהות היחסים שביניהם.
שאלת קש
האם מעכשיו כל
נהגי "אובר" ודומותיה, כל השליחים המתרוצצים על קטנועים וכל
הפרי-לאנסרים – ייהנו מחופשה שנתית ושכר מינימום?
כן, אבל לא
אצלנו, אלא בבריטניה, שבית המשפט העליון שלה הוא שפסק כפי שפסק.
