לכלכלנים יש
אובססיה ל"תחרות חופשית". האובססיה נרכשת כבר בשיעורים הראשונים בלימודי
כלכלה. לעת ינקותו הכלכלית לומד הסטודנט על עולם מופלא. בעולם הזה יש צרכנים בלתי
תלויים זה בזה. כל אחד מהם הוא עצמאי עם מידע מלא על רצונותיו והעדפותיו. כל אחד
כזה מביא למירב את תועלתו בהתחשב במגבלות ההכנסה שלו. בצד השני יש יצרנים. גם הם
לא תלויים זה בזה. כל אחד מהם מבקש למקסם את רווחיו. כך נראה שוק כלכלי ובו כל אחד
יכול להצטרף או לצאת. היצרנים מתחרים זה בזה על ליבו ובעיקר על כספו של הצרכן.
בעולם האידיאלי הזה נוצר מעצמו אופטימום, שהוא שם של המצב הטוב ביותר מכל המצבים
האפשריים. למה? כי יש הרבה יצרנים. הם מתחרים. יש תחרות. יש חופש. על כן תחרות
חופשית היא הכביש שמביא אותנו – השחקנים בשוק הכלכלי – לנירוונה שבאופטימום.
אני מעריך שהמצב
הזה מקורו במדעי הרוח – בספרות. יש סופרים שכותבים על מה שיש או על מה שהיה.
היסטוריונים למשל. ויש סופרים שכותבים בדיון (fiction) – סיפור על מה שעולה להם
בראש.
בלתי צפוי
הכלכלנים
הראשונים ניסו כוחם, כמו היסטוריונים, בניסיון להבין מה קרה ומה קורה. מהר מאוד
התברר להם שזה נורא מסובך. בני האדם לא כל כך דומים זה לזה, לבטח כאשר הם משחקים
בכלכלה. אז איך נחבר את כולם זה לזה כדי לקבל תמונה "כוללת"? גם לא היה
ברור איך אפשר לדעת מה אותם בני אדם עושים. פלוני קם בבוקר ושותה כוס מים ואילו
אלמוני יוצא לריצה. אז איך נדע? החליטו לשאול, וכך נולד המפקד. יום אחד סגרו את
כולם בבתים ואמרו להם לחכות לפוקד. וכאשר זה בא – ישבו ומילאו אינספור טפסים. מהר
מאוד התברר כי המפקד לא רק יקר בכסף אלא בני אדם טועים. פלוני חשב ששתה קפה שחור
של לנדוור כאשר בפועל (?) זה היה אספרסו של עלית. פלוני טען שהוא גר בדירה של 25
מטר ככתוב בטופס הארנונה אך מתברר ששטח דירתו כפול מזה.
בקיצור: בוקה
ומבולקה.
דמיון ומציאות
לפיכך אזרו
המומחים כוח והחליטו שהמציאות היא מפרכת. הדמיון, לעומת זאת, עשיר, והכלים
המתמטיים שברשות המומחים מספקים שעשועים בלי סוף. מכאן קצרה הדרך לבניית עולם
דמיוני כמתואר בפיסקה הראשונה של המאמר הזה. כדי להשמע מדעיים, קוראים להם
"מודלים כלכליים".
כל מה שנדרש עתה
הוא להסביר לפוליטיקאים שהם צריכים להתאים את המציאות לעולם הדמיוני שבו יש אופטימום.
ובתמצית: תחרות חופשית.
העניין הוא
שהמציאות סירבה לנהל משא ומתן על התאמתה לעולם הדמיוני. קחו לדוגמא את
"שוק" מנועי החיפוש. אני מעריך, שהרבה מעל 80% מהקוראים של המאמר הזה
משתמשים במנוע החיפוש ששמו גוגל. אפילו שפת הדיבור נכנעה למציאות הזו ויש גם פועל –
to google . זה כבר כמעט עניין גלובלי ולא מצומצם
לישראל בגבולות מהנהר ועד לים. מה שמביא אותי לכותרת מהעיתון השבוע: "ארבע
שנים בתוך רפורמת שטרום והבנקים מתחזקים, אז איך מגבירים את התחרות"?
סרבנות בנקאית
חכמי הממשלה
הבינו שלפחות בבנקאות, אם יש חופש, אין תחרות. בהתחלה קבע החוק שלבנקים אסור
להחזיק "תאגידים ריאליים", כלומר בנק איגוד לא יכול לשלוט בחברה שמייצרת
המבורגר צמחוני. אחר כך אמרו לבנקים שאסור להם להחזיק קופות גמל. אז הם נמכרו
לחברות ביטוח. עברו שלושים שנה ובבנקאות אין תחרות. יש כאן 3-4 בנקים שמחזיקים 90%
+ מכל שקל שזז. החופש הכלכלי הוא מהשטן.
מה האלטרנטיבה? למשל,
להוריד את מס חברות ל – 10% לתאגיד שנתח השוק שלו קטן מ -5%. ולהגדיל בהדרגה את
השיעור כך שתאגיד שמחזיק מעל 20% מנתח שוק ישלם מס בשיעור 60%. אמרו מעתה: יתרון לקוטן.
