לעיתון גרדיאן הבריטי יש מדור שובב: המדור מציב שאלה, הקוראים מתבקשים להשיב – והעיתון מפרסם מבחר מתשובותיהם. וכך פרופסורים נותנים תשובות לצד ההדיוטות, ולרוב אין לדעת מי זה מי, כי לא התואר מעניין וגם השמות הם לפעמים פיקטיביים. כלומר מדובר בסלט לא מתוכנן ובהחלט משעשע.
השאלה האחרונה
עליה נתבקשו להשיב היא "מי מלווה לממשלה כל כך הרבה כסף?". זו שאלה
אקטואלית בשנת הקורונה כי לא רק ממשלת בריטניה אלא כל הממשלות לוות כסף בממדי ענק
הן כדי לטפל בחולים, הן כדי לקנות חיסונים והן כדי לתת מענקים למובטלים ולעסקים.
בישראל התופעה בעייתית כי לממשלה אין תקציב ולפיכך אין דמיון בין התקציב שרשום
בספרים (זהה לתקציב של השנה שעברה) לבין מה שקורה בפועל. השף של הבישול הממשלתי
הזה הוא החשב הכללי במשרד האוצר. בימים אלה החשב הכללי הוא התפקיד הממשלתי החשוב
ביותר.
בישראל הכל
מתחיל ברצון הממשלה להוציא כסף מעבר לתקציב. כדי לעשות את זה על הכנסת לחוקק חוק
שמאפשר זאת. כך נחקקו שורה של חוקי קורונה. החשב הכללי אמור למצוא את הכסף, ולשם
כך הוא, בשם הממשלה, לוקח הלוואות.
הפרוצדורה דומה
בכל המדינות. ומכאן יש משמעות לשאלה שהוצגה "מי מלווה כסף לממשלה"?
אם הממשלה לווה
כסף נוצר לה חוב. בדיוק מה שקורה לכל אחד מאיתנו כאשר הוא לוקח הלוואה או
"משיכת יתר". וחובות צריך
להחזיר.
או שלא.
חלק מהמשיבים
לקושייה כתבו שהמילה חוב מטעה. זה לא חוב אלא פייק (בלוף) חוב. לכן לא צריך
להתרגש, בינתיים. אז איך זה שהחשב הכללי יוצר חוב אבל הוא בלוף?
פורמלית זה לא
בלוף. במהות: אולי כן. יש שלוש דרכים עיקריות שבהן הממשלה יוצרת חוב. מי שמלווה לה
זה מי שיש לו כסף. למשל, מי שחוסך. מי שהפקיד כספים בקרן הפנסיה שלו. במקרה הזה
החוסך וקרן הפנסיה "משקיעים" את הכסף באגרת חוב ממשלתית אותה מנפיק החשב
הכללי. זה הכסף הקטן.
מכיס לכיס
הכסף הגדול מגיע
לממשלה בשתי הדרכים האחרות ללוות כסף: מהבנקים המסחריים ומהבנק המרכזי – בנק
ישראל. אם לאדם יש יתרה בחשבון העו"ש שלו, הבנק משתמש בחלק מהכסף למתן
הלוואות כדי להרוויח ריבית. בגלל המשבר, לבנקים היה מעט כסף כדי להלוות אותו
לממשלה. אז הבנק המרכזי נתן להם כסף – בכלכלנית קוראים לזה "הרחבה
מוניטרית" - כדי שיעשה כן.
לפי החוק אסור
לבנק המרכזי להלוות כסף לממשלה. אבל לפי החוק בנק ישראל יכול להדפיס כסף ללא
הגבלה. אז מה עשה בנק ישראל, וזה נכון לכל הבנקים המרכזיים בעולם? הוא חיכה שהחשב
הכללי של הממשלה ינפיק אגרות חוב וימכור אותן, נניח, לבנק לאומי. או אז, (הפתעה!)
בנק ישראל מגלה לבנק לאומי שהוא מעוניין לקנות את אותן אגרות חוב בכסף שהוא הדפיס.
ואם זה נראה לכם כמו תרגיל כדי לעקוף את החוק – אתם צודקים. כיס ציבורי אחד, בנק
ישראל, מדפיס כסף ומעביר אותו – בכביש עוקף – לכיס של החשב הכללי.
אסון או ברכה
ואכן מחצית
מהמשיבים עלו על התרגיל ואז מתפתח ויכוח. הדפסת כסף עושה אינפלציה, לא? אבל בסוף
הממשלה תצטרך להחזיר את הכסף לבנק המרכזי, לא? היו קוראים שחשבו שיש כאן סכנה
אדירה. ויש שחשבו כי הכל קשקוש – לפחות עד שהאינפלציה תתעורר.
מסקנה: כלכלה זה
פייק מדע. היכולת לנבא מה יהיה היא אפסית. כל החלטה אינה, בסופו של סיפור, מדעית.
היא פוליטית. ובפוליטיקה כלכלית יש הרבה מפלגות עם הרבה דעות.
