?הגודל קובע

 

מרכז טאוב בירושלים הוא נותן החסות. החוקר נחום בלס מנהל אותו. תכירו: פורום למדיניות חינוך. המשתתפים הם חוקרים באקדמיה, מנהלי בתי ספר, מורים וכל מי שהפופיק שלו רוטט למשמע דיונים על בתי ספר. אני – לא חוקר ולא מחונך – משתתף אילם. בשבועות האחרונים הדיונים מתלהטים ויש בהם עניין לציבור בכללותו.

 הלהט החל כשהתברר שממשלתו של המאויים החדש ברצח הבהירה כי תלמידי כיתות א' וב' ילמדו חצי שבוע. ואילו שתי הכיתות שמעליהן ילמדו בקפסולות עם מספר תלמידים קטן. כיאה לחוקרים, הדיון הזה הפך למשהו רציני הרבה יותר: האם להשקיע מאמץ בהקטנת מספר התלמידים בכיתה (נניח – עד 18 לכיתה אחת) או, עקב בעיות תקציב, להקטין את מספר השעות הנלמדות בכל כיתה תוך הקטנתן למידה היעודה: 18. 

החוקרים שבמשתתפים  שלפו שורה של מחקרים על התועלת או היעדרה בצמצום מספר התלמידים בכיתה ובצמצום שעות ההוראה. והממצאים לא חד משמעיים. יש המוצאים כך. ויש המוצאים אחרת.

הנמדד קובע!

אז מה חדש תחת השמש? שהמחקרים עשו את הדבר הבא: הם יצרו כיתות קטנות במקביל לגדולות ואחרי זמן בדקו..... את הציונים של התלמידים. כאילו מטרת בתי הספר היא להוציא תלמידים עם ציונים טובים. למה זה חשוב? זה באמת לא חשוב. אבל זה מדיד. כך נראה העולם כאשר משאירים אותו בידי כלכלנים: מסתכלים על מה שקל למדידה. ואין קל יותר להערכה מהמספר 55, שהיה הציון שקיבלתי בד"כ במבחני מתמטיקה בתיכון.

הלהט בפורום התגבר כאשר התברר שהממשלה לא מתכוונת לאפשר לימודים לבתי הספר העל-יסודיים עד...... לא ברור. השאלה האקוטית היתה מה יהיה על בחינות הבגרות. לא צריך להיות מחונך וחוקר כדי להבין שאם בעוד חודש יתחדשו הלימודים אז בכיתות השביעית והשמינית יעסקו רק בעניין אחד: איך להצליח במבחני הבגרות. יהיה שם הרבה שינון. וכנראה, זו הדעת הרווחת, מעט מאוד לימוד. ויש התוהים מה יהיה עם הנסיון לסקרן תלמידים או – חס ושלום - לעסוק בשיתופי פעולה או – לא עלינו – סקרנות ומחשבה. כל אלה מקומם יהיה בפח האשפה.

לא נורא, אמרו מי שאמרו, יש מובטלים. יש עסקים סגורים. אין בתי קפה ומסעדות וקולנוע ותיאטרון וקונצרטים. אז תלך שנת לימוד אחת למזבלה – אבל תלמידינו שלא ישכילו לפחות ייהנו מאפשרות הוגנת להתקבל לאוניברסיטה.

נכה אותם בשוטים

היו מי שהציעו להכות בברזל בעודו חם, ולנצל את ההזדמנות הלא-כל-כך חגיגית הזו כדי לבטל את בחינות הבגרות. המהדרין שביניהם אף מפיצים בימים אלה עצומה הקוראת לביטול הנגע המאוד לא-חינוכי הזה. אבל, היה מי שתהה, איך בכלל אפשר בלי ציוני בגרות? שני מורים צעירים הסבירו כי הבחינות הן השוט של המורה לריסון תלמידיו הסוררים. מה שמלמד שגם בקרב מורים יש כמה שתבונתם טעונת טיפוח. יש שהצביעו על כך שהאוניברסיטאות משתמשות בציונים האלה, לצד ציוני המבחן הפסיכומטרי, כאמת המידה לקבלה ללימודים. הנה לנו עוד סיבה לציון.

חזרנו למדידה. למי גדול יותר? איך אפשר בלי למדוד? איך הממשלה תדע מי הוא המנהל הטוב והמורה המצטיין אם לא על פי ציוני תלמידיהם במבחנים כלל ארציים? למה זה כל כך חשוב, אומרים מי שחושבים כי אין כל סיבה שהממשלה תנהל מעקב מהסוג הזה. רוצה מורה פלוני לבדוק אם תלמידיו יודעים את החוק השני של ניוטון, שיטיל על תלמידיו להכין עבודה בנושא הזה. ואולי אפילו יעשה להם מבחן כדי לקלוע במדוייק מי מהם מתבלבל בין החוק השני הזה לבין החוק השני של התרמודינמיקה.

מה יעשו האוניברסיטאות? איך יחליטו למי לתת האפשרות ללמוד מבוא לכלכלה? במחלקות רבות באוניברסיטאות השתרש הנוהג שמה שקובע זה המבחן בתום שנה א'. ובכל זאת מי ייכנס לשנה א'? הצעת הבלוג הזה: מי שיעלה בהגרלה. 

 

 

שתפו: