זה קרה בשלהי 1967 או בתחילת 1968. שר הביטחון, משה דיין, החליט לערוך ביקור בסעודיה. שלא כמו בנימין נתניהו, דיין לא הזמין מטוס נוסעים ענק. הוא הסתפק בספינה של חיל הים. משהו צנוע, נטול תותחים של ממש. אפילו מיטה לנוח הוא לא דרש. ככל הידוע גם לא תאם את הביקור עם מקבילו מסעודיה. למפקד הספינה נמסר כי שר הביטחון מבקש לבדוק אתרי נחיתה בחופי סעודיה. סביר יותר שהוא חיפש אם יש אתרים שמהם אפשר לקחת ב"מתנה", כמו נתניהו, כמה עתיקות – נושא קרוב לליבו.
לפני אותו יום ומאז לא היה לישראל סכסוך עם
סעודיה. לשתי המדינות היה דוד משותף. הדוד מארה"ב נתן לישראל כסף ונשק ולסעודיה
נתן כסף ונשק בתמורה לנפט זמין. כך שררה בפינה הדרומית מזרחית של ים סוף דממה נפלאה
לעומת ההתלהמות המזרח תיכונית.
דבר לא השתנה מאז למעט הדיווחים על התחמשותה
של איראן (השיעית) בנשק גרעיני. בסעודיה (הסונית) לא חוששים משימוש ישיר בנשק
הנ"ל. החשש הסעודי הוא שקיומו ירתיע
את מי שיתנגד להרחבת השפעתה של איראן למדינות המפרץ הפרסי שלהן גבול עם סעודיה.
לפיכך זה כמה שנים שהממשל הסעודי מבקש אף הוא יכולת גרעינית. מה שטוב לישראל
ולאיראן – טוב לסעודיה.
היוזמה הסעודית
לפני שאיראן נהפכה לאיום (מפוברק או אמיתי)
יזמה סעודיה הסדר לסכסוך הישראלי־ערבי. ה"יוזמה הסעודית" היא הבסיס
ל"יוזמת השלום הערבית" שהתקבלה על ידי כל מדינות ערב לרבות פלסטין בשנת
2002 ואושררה שוב ב־2007, בנוכחות נציגי החמאס.
עיקרה: נסיגה של ישראל מכל השטחים הכבושים
בגדה המערבית ובגולן לקו הירוק (גבולות 1967), הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ובירתה
במזרח ירושלים, הכרה של כל מדינות ערב בישראל וקיום יחסים דיפולמטיים עימה.
כידוע, ותודה לממשלות ישראל ששמרו על שלמות
המולדת, דבר מכל הנ"ל לא קרה.
היוזמה האמריקנית
נחזור ל־2023. הממשלה הסעודית, בלחץ
מהתגרענות איראן (ותודה לנשיא דונלד טראמפ שברח מהסכם הגרעין שהיה מצמצם סיכוי
לכך), מבקשת מארה"ב לסייע בהקמת כורים גרעיניים. לצורכי שלום, כמובן, אלא מה?
נזכור שיש לישראל שני כורים גרעיניים לצורכי שלום על אף שזה שבדימונה חשוד בסטיה
איראנית ותיקה של העשרת אוראניום ושאר ירקות מתפוצצות.
הממשל האמריקאי רואה הזדמנות. הנשיא ביידן
מבקש להיבחר מחדש בשנה הבאה ורוקח עיסקה לפיה סעודיה תקבל את הסיוע הגרעיני שהיא
מבקשת ותשלם בהסדר עם ישראל ובהרתעת איראן מתעלולי פיצוח גרעינים.
מה גם שיש "יוזמה סעודית" להסדר מ־2002.
אז זהו. שאין.
חיסול פלסטין
נמחקה. נעלמה. הועלמה. נגנזה. היוזמה מ־2002
שהיתה שמה קץ לסכסוך ולהקמת מדינה פלסטינית כלל אינה על סדר היום. פרט
ל"מחוות" לרשות הפלסטינית שזה בעיקר, אבל לא רק, כסף לממשל הלא־יוצלח של
מחמוד עבאס ומפלגתו – פלסטין יוק.
זה העניין המרכזי שעולה מהדיווחים על הדיונים בנושא. סעודיה בוגדת בפלסטין. חסל סיום הכיבוש.
המצב הזה מסייע לשני כוחות בפוליטיקה
הישראלית. הכוח הזעיר והכמעט לא קיים הוא של חובבי מדינה אחת מהים לירדן. סיפוחיסטים
"נאורים" שמבקשים לתת לפלסטינים אזרחות ישראלית עם סיפוח הגדה המערבית.
כך, כמו דרום אפריקה של לה קלרק הימני, נקים מדינה חילונית ודמוקרטית. נכון, לא
נשאל את הפלסטינים אם זה לרוחם. זה מה יש.
הכוח העיקרי והגדול הוא הימין שמבקש לספח את
השטחים בלי לספח פלסטינים. אם אפשר – עדיף שימצא להם פתרון בסוריה, בירדן והכי טוב
– בסעודיה. ואם אי אפשר אז להמשיך במצב הקיים.
נראה שנתניהו מסכים שיהיה לסעודיה כושר
גרעיני. זה אפילו מוסכם גם על האופוזיציה הפרלמנטרית. דיקטטורות עם נשק גרעיני זו
המשפחה שישראל שואפת אליה.
