אתחיל במשהו לא ממין העניין: הסדרי חוב. ההסדר הכי מפורסם בישראל הוא זה שכונה "הסדר הקיבוצים". מיומה הראשון נבנתה התנועה הקיבוצית באמצעות אשראי זול שקיבלה. עקב המשבר הכלכלי שהיה כאן וגרר העלאת ריבית, היא התקשתה להחזיר את חובותיה. היה מדובר בכסף גדול, והמלווים, בעיקר בנקים, עמדו לרשום הפסדי ענק. וכשבנקים מפסידים, הממשלה מתעוררת להצילם.
משבר כלכלי היה גם ביוון, לפני
כשלושים שנה. הממשלה הימנית שבשלטון לקחה הלוואות, בעיקר מבנקים גרמניים, למימון
פעולותיה הלא מוצלחות. משלא עמדה בהתחייבויותיה להחזרי החוב, היא פנתה לאיחוד
האירופי ולקרן המטבע הבינלאומית בבקשת סיוע.
נחתם הסדר לפריסת חובות, שכפה על
הממשלה ביוון קיצוצי תקציב דראסטיים והפרטה לשם להצלת הבנקים המלווים. על רקע תנאי ההסכם
הנוקשים הפסיד הימין את הבחירות למפלגה שמאלית, שמינתה את יאניס וארופקיס לשר האוצר.
הפרופסור לכלכלה שרד בתפקידו כחצי שנה, והתפטר לאחר שראש הממשלה נכנע לתכתיבי
הנושים, בניגוד להתחייבות לבוחרים. וארופקיס הקים מפלגה שמאלית פאן אירופית, בינתיים
כושלת.
מי אשם?
ועתה אחרי שהצגנו את וארופקיס אתמקד
בענין שבכותרת.לפני כמה ימים פרסם וארופקיס מאמר על המלחמה בעזה. בשעה שסביב
עסוקים בחלוקת האחריות בין החמאס הרצחני וישראל המתקרבנת מביע איש שמאל עמדה תמוהה
לכאורה: אנחנו, האירופים והאמריקנים, האשמים.
בהמשך תוקף וארופקיס את החמאס ולא
משאיר מקום לספק מהי דעתו על הארגון הזה. זו דומה למדי לעמדותיהם של נתניהו,
ליברמן, לפיד וכל יתר האחראים ליחסים המיוחדים בין ממשלות ישראל, שהיתה הסנדקית
בלידת החמאס.
אחר כך תוקף ורפאקיס את ממשלות ישראל
על "מדיניות האפרטהייד" שהנהיגו בשטחים שנכבשו ב-1967. "ישראל סגרה
את הפלסטינים בין גדרות, שם יכלו לחיות כתתי אדם, כדי לעודדם לעזוב", הוא
כותב.
איך מכאן נגזרת אשמת אירופה
וארה"ב? בגלל השתיקה. עשרות שנים שישראל נוהגת באפליה ובדיכוי כלפי פלסטינים
ואירופה וארה"ב שותקות כאילו זו גזירת
גורל ומנגד מגנות כל פעולת התנגדות פלסטינית. "שתקנו אל מול פשעי
המלחמה של ישראל", כותב וארופקיס.
אש"פ, חמאס והליגה הערבית
חלוקת אשמות היא ג'וב יחסית קל.
השאלה היותר קשה היא איך יוצאים מהבוץ שבו מתנהל קרב התרנגולים הזה.
כדי למצוא תשובה שמאלית צריך לחזור ל־1988,
עת הכריז אש"פ על הכרה במדינת ישראל ועל פתרון שתי המדינות בהסכם שלום. ישראל
הגיבה רק ארבע שנים מאוחר יותר, אז נחתם
הסכם אוסלו שהוא אבות מפעל הבוץ.
יצחק רבין וממשלתו הריחו חולשה
פלסטינית וכפו על אש"פ הסכם שהמרחק בינו לשלום גדול לא פחות מבמצב שקדם לו.
לכן, למשל, היה קל לליכוד ולבנימין נתניהו להסכים למימוש ההסכם אחרי שניצחו
בבחירות שנערכו לאחר החתימה. ישראל מעולם לא הסכימה באמת לפתרון שתי המדינות, גם
כאשר אושרה ב־2007, בהסכמת אש"פ והחמאס, היוזמה הערבית להסכם שלום כלל אזורי.
השמאל באוקטובר 2023
מלחמת אוקטובר 2023 ערערה את הבטחון בכוחה
המנצח של העוצמה הישראלית. איש לא יודע לומר היום איך מנצחים בה. ועד שלא נבין שאי
אפשר לנצח בה, נישאר תקועים בבוץ.
אם מכירים בכך שמבחני גזע לקבלת זכויות אדם הם בלתי
נסבלים, עומדות בפני ישראל שתי אופציות: להציע לפלסטינים זכויות שוות במדינה אחת
או לסגת באופן חד צדדי מכל השטחים שנכבשו ב-1967.
ועליה להפסיק ברגע זה את ההפצצות על רצועת
עזה, להסיג את הצבא משם ולשחרר את כל האסירים הפלסטינים .
האם זה יביא שקט? לא ברור. מבחינה צבאית
מצבנו לא ישתנה. מבחינה מוסרית ומדינית זה יהיה מהפך.
וזו תהיה אולי ההתחלה של תשלום החוב
של ישראל בגין הנזקים שגרמה לבני האדם החיים בין הירדן והים.
