הכותרת, ככל שהיא נוגעת ביצורים חיים, די מטופשת. כל חי מוגבל על ידי המוות. אבל מה בדבר חבר בני אדם? קבוצה? אירגון ושלא לדבר על מדינה?
תנועת המחאה קמה וחיה על מנת להכות בממשלה
ובכנסת על יוזמת החקיקה המשפטית שבאה לצמצם ואף לבטל כמה סמכויות של בית הדין
הגבוה לצדק, למשל הסמכות לפסול חוקים, דבר המתקיים במדינות שבהן יש חוקה. מכיוון
שהכנסת מעלה בתפקידה לחוקק חוקה שלפיה אפשר לבדוק אם חוק הוא חוקתי – לקח על עצמו
בג"צ את התפקיד הזה. לא בכוח, כמובן. אלא מתוך הסמכויות שיש לו מכוח החוק
שהקים אותו.
הרעש הגדול היה חוק שבא לעצור את עילת
הסבירות. אם הכנסת מחוקקת שמנכ"ל חברת חשמל צריך להיות עז – בג"צ לא
יוכל לפסול אותו בטענה שזה בלתי סביר.
על אלה קמה תנועת המחאה שהתחזקה מאוד כאשר
אירגון אחר – אחים לנשק – הצטרף להפגנות עם ההילה של אלפי משרתים במילואים
ופנסיונרים של הצבא ובמיוחד גנרלים וקולונלים בדימוס.
חוץ מזה דבר לא עניין את מארגני המחאה.
וכאשר כמה מוחים הניפו שלטים נגד הכיבוש ונעזרו בדגל פלסטין – הם התבקשו להסיר
אותם. פלסטין אינה באג'נדה של המחאה.
הימין נגד הימין
ב־7 לאוקטובר
הכל נעצר. מאז המחאה קפאה או הסתיימה לפחות עד מועד פירסום המאמר הזה המנבא שהמחאה
לא הוקפאה. היא מתה.
הנה ההסבר. בראשית השבוע מצאתי כי הרחוב הכי
פטריוטי בירושלים – שדרות הרצל – עטוף כרזות בנוסח אחיד: "להכריע את עזה
עכשיו". המילה החשובה בכרזה היא עכשיו. כי כידוע ישראל הכריעה את החמאס ועזה
כבר חמש פעמים. גם ידוע כי הממשלה הודיעה כי הפעם הזו באמת יוכרע החמאס. אז מה
הטעם לחזור על המנגינה הנדושה הזו: "עכשיו"?
מה שעומד עכשיו על סדר היום הוא השבויים
שהחמאס מחזיק. הימין היודו־נאצי היושב לבטח בממשלה חושש, ובצדק, שנתניהו יעשה מה
שעשה במשך שנים: לא לחסל את החמאס כי הוא דואג, יחד עם נתניהו, שלא יהיו כאן שתי
מדינות. ושיהיה לנצח סכסוך מבוקר.
הימין המכריז "עכשיו" רוצה להפקיר
יותר מ־200 אנשים בשבי החמאס לטובת "להכריע" – מושג כלל לא ברור אלא
בקונטקסט אחד: כיבוש עזה, שלטון צבאי, "עידוד" התושבים המקומיים לנוע
דרומה והחלפתם במתיישבים יהודים כשרים. עבור המפעל הציוני הזה 200 הרוגים ישראלים
נוספים הוא מחיר סביר, אם כי טרם נספרו החיילים שימותו למען עזה מכורתנו מהימים שדוד
זרק אבן על גוליית.
זה הימין.
יורים ושותקים
והמחאה?
שתיקה. אפשר להיות פטריוטים באמצעות מדיניות חלופית וימנית
למהדרין: זו שניהל יצחק שמיר מול עירק במלחמת המפרץ. אז נפלו טילים על תל אביב.
הימין דרש תגובה צבאית חזקה. שמיר השיב: "נגיב במקום ובזמן". ולא עשה
דבר. מה גם שאפשר ל"הכריע" אחרי שמסדרים עניין קטנטן: להחזיר את
השבויים. כן, זה יעלה הון הנקוב במספרי שבויים פלסטינים בישראל.
לי זה נראה כעניין חשוב יותר, הרבה יותר,
מבולשיט עילת הסבירות בבג"צ.
אבל זה לא מקרה שהמחאה פוטרת את המדיניות
הצבאית של הממשלה מעונש ההפגנות. לאירגון אחים לנשק אין אג'נדה פוליטית כלשהי למעט
הבלי בג"צ.
הבלי? סעיף 15(ג) לחוק יסוד השפיטה מעניק
לבג"צ את הסמכות לפסוק מטעמי צדק. פשוט ולעניין.
מה לא הבל? כאשר יותר מ־3000 ילדים נהרגים
בשמנו בעזה כתוצאה מההתחלה של "להכריע" – אין מחאה ואין אחים לנשק.
נשארנו רק עם המחראה שיוצרת הממשלה. למארגני המחאה, פלסטין, ומעללי ישראל בה, לא
באג'נדה. יותר מזה: החמאס קלקל להם את המחאה על הסבירות. ואולי זה הדבר הסביר
היחיד שהמלחמה עשתה.
