ובקיצור
המקובל: בבל"ת. והפעם, בלי קשר למלחמות בנג'מין ניתאי.
ב־30
השנה האחרונות הצליחו הבלוף־שמאל והימין בישראל לבצע שינויים משמעותיים בהסדרי
הפנסיה. הקואליציה הזו הונעה מסיבה אחת
עיקרית: לצמצם את הסובסידיה הציבורית לפנסיה. ואפשר גם להבין למה. פנסיונרים הם לא
קבוצת לחץ. פרט לאנקדוטה קצרת ימים של "מפלגת הגימלאים" אין להם מכנה
משותף מהזן הפוליטי והחברתי. וחוץ מזה הם לא עובדים. ויש הבדל בין לא־עובדים זקנים
ולא־עובדים צעירים שמנענעים ישבנם ימים ארוכים בשיחה עם יהווה.
התוצאה:
חלקו של החסכון מתוך ההכנסה הלאומית עלה. ועל הפלא הזה מתקוטטים כלכלנים.
האחרונים
להתעסק בחידה המשעממת הם שני כלכלנים מבנק ישראל שפירסמו לאחרונה מאמר שמדד את הגורמים לתופעה.
כאמור
רוב המהלכים שהגועליציה הלאומית עשתה היו להקטין את הסובסידיה הממשלתית. פרט לאחת:
זו שהנהיגה בישראל פנסיה חובה לשכירים שהופעלה במלואה ב־2017. וזו – החובה –
מסבירה לדעת בנק ישראל את מחצית הגידול בחסכון הלאומי. המחצית השנייה מוסברת
בעיקרה בהגדלת שיעורי ההפקדה (הפרשה בלשון הכלכלנים) לחסכון "וההבנה כי ללא
הגדלה של ההפרשות יהיה גודל הקצבה נמוך מהרצוי".
כאשר
הגעתי בקריאת המחקר לנקודה הזו דפדפתי כדי למצוא מה הוא אותו "רצוי".
ב־47 עמודי המחקר אין מילה על העניין הזה.
המיליון הראשון
היה מי
שאמר כי הבעיה עם הגידול בתוחלת החיים שהיא לעת זיקנה, ולא כשצעירים. כדי להבין מה
רצוי השתמשתי בפירסומת שקיבלו הדיירים בשכונה מטעם תאגיד המתמחה בדיור מוגן. פירסומת
צבעונית שמבטיחה חיים מושקעים, חברותיים וטובים ולצידם מספר טלפון.
טילפנתי.
המשווקים הציעו לי לבוא ולראות את הפלא. שנבין: דיור מוגן הוא לא מקום עתיר
סיעודיים. יש חדר כושר. יש חוגים מגוונים לרבות ברידג'. יש טיולים.
ביקשתי
את החוזה. "תגיע קודם", אמרה המשווקת. כאשר ביקשתי בכל זאת את הפרטים
הכספיים הסכימה לומר לי כי יש פקדון בן מיליון שנשחק במשך עשר שנים (כלומר כ־8000
לחודש) ויש שכר דירה שמתחיל בעשרת אלפים לחודש, אבל זה לא כולל ארוחות וחלק
מהפעילויות "ואם אתה רוצה מזגן – זה לא כלול. החימום עלינו", הסבירה.
פנסיונר
שגר בשכירות "אכל אותה". אבל מי שהוא בעלים של דירה יכול למכור אותה,
לשלוף מיליון מהתמורה ולהסתפק בדירה של חדר וחצי ב־10,000 לחודש.
הפנסיה שלנו
עכשיו
קצת חשבון. השכר הממוצע הוא 13,700 שקל לחודש ברוטו. זה שווה ל- 11,300 נטו. נניח
שהפנסיונר הממוצע קיבל את השכר הזה כל שנות עבודת (ונזכור ש־70% מהפנסיונרים
מקבלים פחות) . זו הנחה בלתי סבירה לחלוטין ומוטית כלפי מעלה בשיעור ניכר. אז הפנסיה שלו תהיה כ־ 8200שקל לחודש ברוטו שהם
בערך 7,000 נטו.
וכך הלך הדיור המוגן מ־70% מהפנסיונרים, גם אם
נוסיף לחשבון את קצבת הזקנה. המצב לא משתפר אם הפנסיונר ייקח עוד מיליון ממכירת
הדירה למימון הפרוייקט ונתקן את הפנסיה שלו כלפי מטה כי השכר התחילי שלו – ובגינו
הפקיד כסף לפנסיה - היה רק חצי השכר הממוצע.
עולה
מכאן שהדיור המוגן והחביב הוא, כמו הרבה דברים אחרים בישראל, נחלתו של העשירון העליון.
המלצה למחוקקים
אם זה
מצבו של פנסיונר בעשר שנות חייו האחרונות עולה השאלה מה הוא הרצוי שעליו דיבר
המחקר הנ"ל?
הנה
הצעה לגועליציה: תחוקקו חוק שמפחית את השכר של צמרת בנק ישראל, האוצר והמועצה
הכלכלית במשרד רוה"מ ב–10% עד אשר הם
ינפיקו מסמך שיסביר מה היא הפנסיה הרצוייה ואיך מגיעים אליה.
