לא מכבר הופתעתי ממאמר עם הכותרת "חברי הקיבוץ הם אנשים עם לבבות חולים" שכתב מוקי צור מי שהיה מזכיר התנועה הקיבוצית. מה לפוליטרוק כמבקר ספרים שנכתבו על שני קיבוצים? ומה להתחבטויות של חברי שני הקיבוצים בימים שבהם התנועה הקיבוצית כבר לא תנועה ורוב הקיבוצים הם יישובים קהילתיים.
בעוד
זו נעלמה פורחת לה התנועה החרדית. בשנתיים האחרונות הזירה הציבורית עסקה באי־גיוסם
של תלמידי ישיבות לצבא. לכאורה בניגוד מושלם לתנועה הקיבוצית שהצטיינה באספקת
חיילים עם מוטיבציה בימים ההם.
אלא
שהדמיון קיים. ראוי להתחיל בדמיון החיצוני. שתי התנועות היו והינן
"סגורות". תחת מלל של סוציאליזם מתממש, הקיבוצים היו חברה שבחרה את
משתתפיה. תחת מלל של דברי תורה החברה החרדית מכתיבה אורח חיים ייחודי. לכאורה הן
שם והן כאן כל אדם יכול לבקש להצטרף. אלא שלהתקבל דורש המרת "דת". ועדת הקבלה
אינה המצאה של יפי נפש, חובבי אקולוגיה ושונאי ערים. זו המצאה של הקיבוצניקים בשם
השיתופיות, אחוות עמים (בלוף שהתקיים רק ב"השומר הצעיר") וכאלה.
הדמיון
ממשיך בפוליטיקה. הנה קטע ממאמר של פרופ' אמיר גולדשטיין "הטרמינולוגיה שהציגה את תנועת העבודה
והקיבוצים בתוכה כמחויבים לשוויון כלכלי-חברתי לא הצליחה לכסות על הפער המעמדי בין
הישראלים הוותיקים. בעלון נאות מרדכי כתב אחד החברים: "העובדים מקרית שמונה הם
הפועלים המעמיסים את החבילות ואנחנו — יושבים על הטרקטורים וממריצים אותם".
המערכת שניהלה אי שוויון זה בין הרטוריקה למציאות הייתה מנגנון פוליטי היררכי שכלל
פיקוח הדוק של מוסדות המפלגה, שבסניפיה ניכרה השפעת הקיבוצים השכנים, מועצת
הפועלים שהייתה תלויה במנגנון ההסתדרותי ולא יכלה לבטא באופן מלא את האינטרסים של
פועלי הדחק ומועצה מקומית שאף היא פעלה במסגרת צבת יחסי הכוחות האזוריים".
כלכלת הקיבוצים
מהרגע
שאריה דרעי (התנועה החרדית,ש"ס) פגש את שמעון פרס (הממשלה, העבודה) יחסי
התנועה החרדית והשלטון החלו להידמות ליחסי התנועה הקיבוצית והשלטון ובמרכזם כסף.
התנועה
הקיבוצית היתה ייצור כלכלי מסובסד מכף רגל ועד ראש. הקרקע ניתנה בחינם, האשראי היה
תמיד מוזל, החקלאות נהנתה ממכסות מובטחות, מאיסורי יבוא ומכסים גבוהים. רמת החיים
בקיבוצים היתה גבוהה מהממוצע לא בגלל עבודה קשה על טיוב העגבניות אלא מעבודה קלה
על השלטון. הדוגמא המוכרת היא בריכות השחייה. שיעור בריכות השחייה לנפש בקיבוצים
היה הגבוה ביותר במדינה. אפילו בסביון, היישוב היקר ביותר במדינה, היו פחות בריכות
מאשר בקיבוצים. מנחם בגין עשה קריירה מאיזכור המיליונרים מהקיבוצים עם בריכות
השחיה. הדוגמא החביבה עלי הוא תקצוב החינוך. שנים הרבה התיקצוב היה לפי מספר הכיתות.
ומה לעשות? בקיבוצים היו כיתות קטנות. המפולת החלה כאשר הממשלה החליטה לתקצב חינוך
לפי מספר התלמידים עם התחשבות במצבם הכלכלי של היישובים.
כלכלת החרדים
התנועה
החרדית על שני פלגיה – גזענות נטו – תפסה שהכי חשוב זה הכסף. וכך דרעי ופרס רקחו
את הכנסת בתי הספר של מעיין החינוך החרדי (מזרחיים) והחינוך העצמאי (אשכנזים) לתוך
חוק יסודות התקציב על אף שבתי הספר האלה הם פרטיים לחלוטין. מפלגת העבודה דאגה
למנוע משרי החינוך מטעם מרצ לנבור בנעשה בבתי הספר האלה. זאת בשעה שבתי הספר
"הממלכתיים" היו כפופים להוראות משרד החינוך כאשר שעות לימוד תנ"ך +
תלמוד היו מרובות מלימודי כימיה שכלל לא נלמדו אצל החרדים.
כאשר מפלגת העבודה החלה בהתפוררות נעה התנועה החרדית ימינה עם הסידור הקבוע: כסף תמורת אי התערבות בענייני מדיניות (רק כאן על המכונית החרדית). בדיוק מה שעשתה התנועה הקיבוצית טרם התפוררותה הסופית שמתבטאת ברישום דירות החברים – שנבנו במימון המדינה בקרקע וכסף - על שם המתגוררים בהן. הפרטה סוציאליסטית למהדרין.
אז אולי הלבבות הקיבוציים והחרדים חולים –
אבל הכיסים בריאים, תודה רבה.
