ביום
שאחרי הודעת ראש הממשלה על "הניצחון המוחלט" מתכנסת מועצת עיריית
ירושלים לדיון בהצעה לשנות את שמו של רחוב עזה לרחוב נתניהו. " גיבור הניצחון
ראוי לכבוד הזה" מסביר ראש העיריה. נציג האופוזיציה הליברלית טוען שמדובר
בתקדים מסוכן: "לתת לרחוב שם של אדם חי יביא גל את תביעות כאלה, ואין לנו די
רחובות לכך". נציג האופוזיציה מהאולטרה־ימין מסביר בלעג שאם מגיע למישהו פרס
על הניצחון הגדול הרי זה איסמעיל הנייה, ראש החמאס, שפתח ב־7 לאוקטובר 2023 את
הדלת ל"ניצחון המוחלט", שכלל אינו מוחלט.
המעשייה
הזו עולה בראשי עת אני הולך ברחוב רבי בנימין שבירושלים. רבי בנימין, כינויו של
יהושע רדלר־פלדמן, היה ב-1925 בין מייסדיה של
אגודת ברית שלום שקראה להקמת מדינה דו-לאומית בה ייהנו היהודים והערבים משוויון זכויות מלא. האיש גם ייסד את
עיתון "הצופה" הדתי.
את רבי בנימין דנן היתה הקואליציה הנוכחית תולה
בכיכר העיר. מזלו שמת לפני 50 וחסך לממשלה עלות הגרדום. די מפתיע שבוגד שכזה עדיין
זוכה לרחוב על שמו.
ויקיפדיה
מסכמת את דעותיו במשפט הבא: "הוא נלחם על דעותיו – לרוב ללא הצלחה ניכרת." זו כתיבה מנומסת. ברית שלום היתה
אזוטריה פוליטית בתולדות ההתישבות הציונית בפלסטין. פרט למפלגה הקומוניסטית אין
בישראל זכר למפלגה הדוגלת בשיוויון זכויות מלא.
מסעות היום שאחרי
נתחיל
עם "היום שאחרי" הראשון זה שהיה עם סיום מלחמת העצמאות/נכבה. ממשלת
ישראל שהתחייבה ל"תכנית החלוקה" לא רק שלא החזירה לפלסטינים את השטחים
שיועדו למדינתם, אלא כלאה אותם למשך שנים בממשל צבאי שבו, למשל, אדם שרצה לקנות
חמור נזקק לרישיון. קל וחומר לנסוע לירושלים. ובנוסף: מי שברח/גורש מביתו, הנכס
הולאם ונמכר לאירגון שאוסר על מגורי ערבים.
"היום
שאחרי" השני היה היה בתום "מבצע סיני" עת ישראל כבשה את עזה. ראש
הממשלה דאז הכריז "על מלכות ישראל השלישית" שבה לתושבי עזה לא היו
זכויות כלל ואחרי כמה חודשים, בהוראת נשיא ארה"ב, העביר את השליטה בעזה
למצרים.
"היום
שאחרי" השלישי היה בתום מלחמת "ששת הימים". ישראל כבשה את כל
פלסטין, חלקים מסוריה וממצרים. ממצרים נסוגה במסגרת הסכם שלום, אך נמנעה מלהציע
לסוריה ולפלסטין את נוסחת הפלא לשלום: נסיגה מוחלטת. לימים, הפלסטינים
"זכו" לממשל עצמי והשטח – ברובו
– תחת חוק ישראלי עם מתנחלים. לימים סופחו מזרח ירושלים והגולן לישראל.
"היום
שאחרי" הרביעי היה עם נפילת משטר מפלגת הבעת' בסוריה. מה עשתה ישראל? נכון,
לקחה לשליטתה עוד נתח מסוריה. למה? למה לא!
אלה
תולדות "היום שאחרי". והיה וארה"ב תכפה על ישראל את תכנית טראמפ,
ונניח שתוכנה ברור ומוסכם, בנימין נתניהו יודיע על "הניצחון המוחלט"
ומועצת עיריית ירושלים תתכנס לישיבה לשינוי שם רחוב.
וחוץ מזה מרקיז?
פולחן הקורבן
אולי
הכנסת תקדים את הבחירות? הה" בנט, ליברמן, לפיד, דרעי, גנץ, אייזנקוט, גולן
וגולדקנופף יחברו זה לזה. ויעשו מה?
בדיוק
מה שעשתה הממשלה של בנט ולפיד הקודמת: שום כלום.
לא מרוע
לב. הדבר החשוב ביותר בגיבוש ההוויה הציונית הוא הקורבן. אנחנו, היהודים
בא"י־פלסטין קורבנות של השואה, האנטישמיות, האיסלמיסטים. להוויה הקורבנית אין
בזירה הפוליטת חלופה.
"התמודדות עם אשמה פנימית
באמצעות הכחשה, ואימוץ של שיח סניטרי כדי להשליך את האשמה על גורמים חיצוניים, היא
מנגנון מחולל אלימות עתיק יומין. קדחת הניקיון מכסה על חרדה נוראה של האני מפני
חוסר הטוהר של עצמו. בימים אלו, בצל האשמה הכבדה של מלחמת ההשמדה בעזה, הישראלים
נאחזים באלימות המטהרת ומעצימים אותה."כך נפתח מאמרו של עידן לנדו
שאני ממליץ לקרוא.
