את הספר(*) שכתב "דובר צה"ל", ישי שריד, קראתי בגלל גפי אמיר, שכתבה עליו ביקורת במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ". כמו דוברת צה"ל בעבר, מירי רגב, היא ממליצה לקוראיה למחוא כפיים. תשבוחות כאלה לא קראתי על ספר מימי. מילת ביקורת לא מצאה המבקרת.
הלכתי, קניתי
וקראתי.
בכדי להבין מדוע
אמיר ואני משדרים בתדרים שונים אתם מוזמנים ל"בונים חופשיים". זו
התארגנות גברית עם קודים ופולחנים סודיים ובה נושא האחווה בתוך הקבוצה הוא דומיננטי. בלא מעט
ספרים שבהם מופיעים גברים המזוהים עם מסדר הבונים החופשיים אם אחד מחברי הקבוצה
חוטא, השאר מגוננים עליו.
אם זה מזכיר לכם
צבאיות בכלל ואת צבא הגנה לישראל בפרט, אתם לא כך כך טועים. הספר מגולל את חייה
הבוגרים של אביגיל, פסיכולוגית (ובת של פסיכולוג) שפרשה מהצבא בדרגת סגן אלוף אבל
גם בחייה האזרחיים היא אפופה בצבא, משאלותיו, חייליו, מבצעיו ובמיוחד "רוח
הצבא". היא מתמחה בחיילים הלומי קרב אבל העיסוק המרכזי שלה הוא לטפח בקרב
חיילים את תאוות המלחמה ולענייננו את תאוות ההרג.
במובנים
פורמליים אביגיל אינה פוליטית. היא נטולת דעות בתחומי החברה – למעט בצבאיות. היא
כמו לפיד, גנץ (שדמותו הרמטכ"לית מופיעה בספר) ושאר מרכיבי השום-כלום
הפוליטי. הכל אצלה ממוקד בשיפור המוטיבציה של החייל לפגוע באוייב הבא לכלותנו.
יש לה ידיד,
מטופל בהלם קרב בעברו, שהיה ממש רוצח. הוא מאלה, ואביגיל מספרת את זה בהוקרה
ובקנאה, שהתנדב במשימות הצבאיות בהן השתתף, להיות הקילר – זה שתוקע כדור בראשו של
אבו-ג'יהאד ודומיו. ובכדי שנבין את הרוח השורה על הספר, כשהוא לא הורג הוא מזיין.
כך, כמנהג גבר-גבר.
אביגיל יוצאת למבצע
אביגיל היא גיבורה,
ועוד איך. הרמטכ"ל לא יודע לעשות פיפי מבלי להתייעץ איתה. היא קשוחה – בלהט
הדבקות במשימה שהצבא מכתיב – יותר מכל אחד אחר. ספק והיסוס אלה מילות הגנאי במשנה הפסיכולוגית
שלה.
היא מהסוג
הא-פוליטי, שכמו רוב הישראלים בדעה, שערבים הם אויב נצחי. באחת הסצינות הגבריות
(עם תבלין מיני – איך לא) הפסיכולוגית שלנו מצטרפת ליחידת צלפים על גבול עזה.
המוקד של הצלף הוא בדמות שכלל לא מנסה לטפס על הגדר, לזרוק בקבוק תבערה, לשלוח עפיפון
עם בנזין, לגזור גדר כדי לפלוש לארצנו. שום דבר מכל אלה. הוא עומד מרחוק ונראה –
היא לא שומעת ולא יודעת ערבית בדומה לצלפים – כאילו הוא מארגן את הפלסטינים
לפעילויות האלה. ומן המפורסמות שאלה פעילויות המסכנות את עצם קיומה של המדינה.
להבנתי המועטת סביר בנסיבות הסיטואציה לכל היותר לזרוק רימון הלם ליד המאכער הזה.
הצחקתם אותה. היא שמה ידה על ההדק – ובום: גזר דין מוות.
היא כמובן לא
תוהה האם גזר דין מוות יאה גם למי שמארגן את הפגנות בלפור בירושלים. ערבים הם לא
כמונו. ובמיוחד הם גם אשמים במחלת "הלם קרב" שפושה בקרב חיילינו כי הם
שופכים את המעיים שלהם בעקבות ירי ישראלי. וזה מה-זה-מגעיל.
בספר הזה ישי
שריד הופך להיות דובר צה"ל. איזו גיבורה מופלאה.
עד שנתקלתי
במילה "מנצחת" – שם הספר. אביגיל היא לא סתם גיבורה. אין לה חברים שאינם
שייכים לחבורת הרובוטריקים שהם חיילי צה"ל על פי משנתה הפסיכולוגית. גם בנה
יחידה זונח אותה כי היא הכריחה אותו להמשיך במלחמה כשהוא הלום קרב ולא מתפקד. היא
כתבה ספר אבל ספק אם קראה ספר. יחסיה עם גברים הם לצורכי סקס – או בכלל לא. עם
נשים שאינן רובוטריקיות – בכלל לא.
אני חושד בישי
שריד, אולי לא בצדק, ששם הספר בא להסגיר, ולפחות לתת את האופציה, כי המנצחת לכאורה
היא אישה מנוצחת. אין לה חיים משלה. אין בה אהבה או שנאה או רגש כלשהו. היא
התגלמות הרובוטריק הקטלני שכל חייל ישראלי חייב להיות.
קריאה מהנה.
(*) הוצאת עם עובד, ספרייה לעם 801
