בהזדמנות קודמת נסיתי להעכיר את האווירה סביב ההצעה לביזור מערכת החינוך. ההסתכלות אז היתה דרך תפקיד המנהל כמנכ"ל-דיקטטור של בית הספר. הפעם אני מבקש להיטפל להורים ולילדיהם – התלמידים.
מאז שאמנון
רובינשטיין היה שר חינוך ניתנה דחיפה ממשלתית לבתי ספר פרטיים. בתי הספר האלה
גובים שכר לימוד גבוה וגם מקבלים תקציב ממשלתי. גם בתי הספר הלכאורה ממלכתיים הם,
בפועל, אזוריים. כלומר ילד שגר בסביון ילמד בבית הספר בסביון. החלוקה הדמוגרפית של
מרבית שכונות העיר היא ביטוי למעמד הסוציו-אקונומי של ההורים. וכך נשמר הקשר בין הכסף-אזור
המגורים-בית הספר.
עד כמה תורם
המצב הזה לאי שיוויון מתמשך?
לפני כמה שבועות
הבאתי ממצאי מחקר מנורווגיה שבדק את הקשר שבין גנטיקה לבין ציונים בבית ספר של
תלמידים. האם יש "כביש" המוביל מהכרומוזומים של ההורים לציון של ילדיהם.
נורווגיה מעניינת בגלל שהיא מדינה שיוויונית במדיניות הרווחה, ולכן אם לגנטיקה יש
משקל כבד אז דווקא שם היה מקום לפערי ציונים בולטים. והם לא נמצאו.
הגנטיקה, על כן,
תורמת משהו אבל מעט. מה בדבר כסף?
נא להכיר את
ג'יימס הקמן – מי שקיבל פרס נובל לכלכלה. הוא מלמד וחוקר באוניברסיטת שיקגו
שבארה"ב. הקמן חבר לרסמוס
לנדרסו, ממכון מחקר בדנמרק, ויחד הם פירסמו מחקר דומה למחקר הנורווגי אלא שהמשתנה
המסביר את מצבם של הילדים הוא הכסף של ההורים. גם דנמרק היא מדינה יחסית שיוויונית
במערכת הרווחה והחינוך והשאלה היא האם, על אף זאת, הכסף מדבר בקול רם.
השכונה בדנמרק
המחקר משווה
משפחות לאורך שנים בדנמרק ובארה"ב והממצא המרכזי הוא שהשפעת השכלת האם על
ציוניהם, הכנסתם ומעמדם חברתי של ילדיה דומה מאוד בין שתי המדינות, אף על פי
שארה"ב היא כמעט נטולת מערכת רווחה.
הממצא מפתיע
לפחות את אלה שבדעה כי מדיניות רווחה מתקדמת מסייעת לצמצום פערים. נכון, היא מצמצת
פערי הכנסה. אבל זה חלק זעיר בסיפור. הגורם המרכזי בהעברת העושר מדור לדור הוא
השכונה. השכונה היא גם בית הספר של השכונה. כל העשירים והמשכילים מתקבצים בשכונות
של דומים להם, בתי הספר הם בהתאם, והכסף זורם תמיד לכוון המצופה – לדור הבא.
אם מחפשים את
הכלי המרכזי לתיקון העיוות הזה, טוענים החוקרים, תשכילו את ההורים, בעיקר האמהות.
הורים משכילים, הם מסבירים, יודעים לנצל טוב יותר את מערכות הרווחה החברתיות. ואם אמהות
השכונה משכילות וגם עשירות – זו קומבינציה מנצחת עבור הילדים.
"השכונה" בסין
אבל זה לא הכל. מחקר
על הנעשה בדיקטטורה של סין מציג פן אחר של "המשפחה-שכונה". המחקר בדק מי
הם היזמים הסינים הבולטים. כצפוי גם כאן הקשר המשפחתי חזק. אלא שיש בסין גם הרבה
סיפורי הצלחה עיסקית של מי שהוריהם לאו דווקא משכילים או עשירים. שנחאי נחשבת
למקום הכי יזמי בסין. טעות, מדווחים החוקרים. מחוז ז'הז'יאנג עולה עליו וההבדל בין
השניים מקורו בתיפקוד הממשלה.
אלא שזו לא
המדיניות הממשלתית. הממצא הסיני מעיק הרבה יותר: מי שיש לו משפחה בתפקידי מפתח
ממשלתיים משחק אותה בגדול בתחום היזמי העיסקי. מי שמכיר את מי שצריך להכיר בביורוקרטיה
– הכסף זורם אליו.
הנה לנו התועלת
של מינוי פוליטי במנהל הממשלתי. הטובה שעושה מירי רגב לאדם שאותו היא מינתה לא
נגמרת במינויו. הפקיד הממונה דואג לא רק לרגב. הוא דואג מאוד לקרוביו ולקרוביה.
התרופה?
מה שמביא אותי
למסקנה שיש להשתמש בהגרלות ככלי מדיניות. לבית הספר בסביון ייכנסו מי שיעלו בהגרלה
בין כל הנרשמים מכל הארץ. מינויים לא יהיו בידי שרים או ועדות אלא רק בהגרלות בין המועמדים.
הגרלה היא תרופה
יעילה נגד יחסי כסף וכוח. תעלו את ההצעה לחבריכם ותראו איזו התנגדות תהיה לה.
