למה עכשיו? למה
כל כך אלים? בשבוע שבו הכל מרותקים ל"מצב" התשובה שנשמעה מפי המומחים היא
מהסוג הבא: כאשר הרמדאן מתחבר ליום ירושלים בשבוע שבו מגרשים מבתיהם פלסטינים
תושבי ירושלים בטענה שהבית היה שייך ליהודים לפני 1948 (אבל אף אחד לא מגרש יהודים
מבתים של פלסטינים מלפני 1948) ובדיוק בעת שהבחירות לפרלמנט הפלסטיני מבוטלות כי
ישראל לא מאפשרת הצבעה בירושלים (אבל ליהודים ישראלים עם אזרחות אמריקאית מותר
להצביע בבחירות בארה"ב) – מתרחש אירוע קוסמי שאפילו לא דורש גפרור להצתה והכל
מתחיל לבעור.
גישת המיקרו הזו
תולה את האשם באירועים שכל אחד מהם, בפני עצמו, לא היה מביא לשבוע האפל הזה. בפינה
הזו של האינטרנט אנסה להסתכל על העניין מזווית שונה.
ממשלת ישראל
ומרבית תושבי המדינה הזו חיים בעולם שבו המצב, עקרונית, הוא בסדר. אחד ההישגים של הקוסם
בנימין נתניהו הוא היעלמות הפלסטינים. כבר עשרות שנים שאין "בעיה
פלסטינית" במובן האקוטי של המילה. אמנם נתניהו צעק נגד היציאה של הצבא משטח
עזה – יוזמה של אריאל שרון – (והצביע בעד) אבל במבט של שנים הוצאת צה"ל ותפיסת השלטון בעזה בידי החמאס שיחקו לידיים של
נתניהו. חסידי שתי מדינות לא מצאו תשובה לחלוקת פלסטין לשני קנטונים עויינים זה
לזה. בכמה נפנופים של מטה הקסם של ביבי, פלסטין נעלמה מהבמה הפוליטית הישראלית.
פוליטיקת הבלוף
אבל קסמים הם
אחיזת עיניים. פלסטין לא נעלמה מהמציאות אלא רק מהאופן שבו רוב היהודים הישראלים
חושבים עליה. יותר מזה: חלק גדול מהישראלים, ובוודאי הפוליטיקאים שבהם, התרגשו
מההופעה העצמאית של רע"מ בבחירות לכנסת. ראש המפלגה, מנסור עבאס, ניתפס כאיש
מתון שלא כמו עמיתיו לשעבר ממפלגות חד"ש ובל"ד. הוא, בניגוד להם, לא
העלה את פלסטין לראש סדר היום. הוא התעניין בכסף ובג'ובים. נתניהו אף הכשיר את
רע"מ כשותף לממשלה. בראבו עלינו. פלסטין נקברה והפרח עבאס צמח על הקבר.
אלא שרע"מ,
כמו החמאס, היא יצור פוליטי ממשפחת האחים המוסלמים. אצלם מעל לשלטון במדינה יש את
שלטון הדת. זהה לחלוטין לתופעות ישראליות כמו ש"ס ויהדות התורה. פלסטין אולי
התפוגגה במחשבה הישראלית-יהודית. אבל אללה ונביאיו אצל המוסלמים הדתיים ויהווה
והליצמנים אצל היהודים הדתיים הלכו והתעצמו. ראו, למשל, שיעור לובשים בגדי
"צניעות דתית" משני צידי הקוו הירוק בירושלים.
אצל היהודים
החרדים קרה דבר נוסף. השבאב החרדי – אלה שלא מצאו את מקומם בין הספונים ב"לימודי
קודש" - נע בהמוניו להצביע עבור ה"ציונות הדתית", המפלגה הכי ניאו
פשיסטית במזרח התיכון. אבל אם נחטט בפערים שבין רע"מ, ימינה, יהודת התורה,
ש"ס והציונות הדתית – נמצא קירבה תיאולוגית קטלנית: חזרתה של מלחמת הדת.
הסטטוס קוו
הפוליטי היה ברובו בלוף. אף לא אחת מנקודות החיכוך בין ערבים ויהודים לא הגיעה
לפתרון. אין בארץ אף יישוב יהודי "לא מוכר". באופן מפתיע, בעניין הזה
הערבים מנצחים את היהודים בנוק אאוט. איך זה? איך זה ששאלת הקרקע ממשיכה לבעבע.
איך זה שחלוקת ההכנסה וההשכלה כל כך מוטה כנגד חמישית מתושבי המדינה.
רצח המוני
כאשר אין אפילו
קצה של פתרון פוליטי – אלוהים הוא המוצא. קרבות הרחוב בין יהודים וערבים בתוך
ישראל אינם שונים מהמלחמה של החמאס וישראל. רק הנשק שונה.
למלחמות דת אין
פתרון אלא ברצח המוני. כך לפחות זה היה בהיסטוריה האנושית. כאשר ישראל קברה את
הפוליטיקה ביחסיה עם הפלסטינים, הכוחות החברתיים שדיברו בשם הצורך בפשרה הלכו
והתפוגגו. בעניין הזה ה"זועביז" בפה של לפיד אינם שונים מה"בוגדים"
בפה של סמוטריץ'.
נפתלי בנט עשה
השבוע מעשה של חסד. הוא מחק את האשלייה כאילו יש כאן אלטרנטיבה לפשעי המדיניות של
הימין (ממפלגת העבודה ועד לניאו פשיסטים). הבלוף נגמר. תחי מלחמת הדת.
